מזונות ילדים, כמו נושאים רבים בתחום של דיני המשפחה, מושפעים ממערכת היחסים המורכבת בין הדין העברי, לבין החוק האזרחי במדינת ישראל. בכל הנוגע למזונות ילדים של בני זוג יהודיים, לפי הגמרא (מסכת כתובת סה ע״ב), נקבע כי רק האב חב במזונות ילדיו, ורק עד שהם מגיעים לגיל 6 (לאחר גיל 6, נקבע בתקנות אושא כי האב יישא רק בעלות הצרכים החיוניים, כפי שיפורט בהמשך). המחוקק הישראלי אף קבע כי מזונות של בני  זוג יהודיים ישולמו בישראל לפי הדין האישי, היא ההלכה היהודית. על פי תקנות הרבנות הראשית, הורחבה חובת המזונות, וכיום החובה הנקבעה היא עקרונית עד גיל 18, כאשר הפסיקה הרחיבה וקבעה, כי בתקופת השירות הצבאי יעמדו המזונות על שליש מגובה דמי המזונות אשר שולמו עד למועד זה.

כיום ובניגוד להלכה במצבים מסוימים, גם אימהות עשויות לחוב במזונות. למתח הזה בין מערכות הדינים יש נפקויות רבות לעניין. דוגמה חשובה לכך היא הנושא של כריכת מזונות ילדים לתביעת גירושין: לפי הגישה שהתפתחה במערכת בתי המשפט בשנים האחרונות, ילדים הם צד ג׳ לתביעת המזונות, ולכן לא ניתן לכרוך את הדיון במזונות ילדים לתביעת הגירושין: זו זכות עצמאית של הילד, לא תלויה בהורים בזכות של ההורים, ואינה מושפעת לכאורה מנושא הגירושין.

בשנות ה-60 נקבע בהלכת שרגאי בבית המשפט העליון, כי לבית הדין הרבני אין סמכות לדון במזונות ילדים (זאת להבדיל, מתביעה להשבת הוצאות על מזונות ששילם אחד מן ההורים, אותה כן ניתן לכרוך). בבג”ץ 6929/10, פלונית נגד בית הדין הרבני הגדול, אשר ניתן בשנת 2013, נקבע כי למרות שהסכם גירושין אושר בבית הרבני, והתייחסו בהסכם למזונות ילדים, לבית הדין הרבני לא הייתה סמכות לדון בנושא של מזונות ילדים, היות ולא היה דיון לגופו של עניין בהסכם. עם זאת, היו בפסק הדין אמירות עקרוניות שאפשרו דיון של בית הדין הרבני בנושא מזונות ילדים, כאשר העניין נכרך לדיון בתביעת גירושין. משפטנים רבים ראו בפסק הדין הזה ביטול של הלכת שרגאי.

בשנה שעברה לעומת זאת, נקבע בבית המשפט העליון (בע”מ 7628/17, פלוני נגד פלונית), כי יש לחזור להלכת ולקבע מחדש את הלכה שרגאי, ולקבוע בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, כי לא ניתן לכרוך תביעה למזונות ילדים לתביעת גירושין בבית הדין הרבני, ובית הדין הרבני יוכל לדון במזונות ילדים רק בהסכמת הצדדים.